במשך שנים רבות היה
החרם הגברי במוקד המאבק הנשי למען שיוויון. לחמנו נגד נישול הנשים מזכויות האדם הבסיסיות. מחינו על חוסר השליטה על חיינו בכלל, ועל גופנו, מחשבותינו ורגשותינו בפרט. נאבקנו על היעדר קולנו בעמדות השפעה וכוח ופעלנו להסרת המגבלות על נגישותנו לכסף ולמשאבים, מרמת הפרט ועד לרמת הקהילה. אני, שנולדתי אל עיצומה של המהפכה הפמיניסטית, הצטרפתי לדרך והמשכתי להיאבק נגד ה"אויב החיצוני" - הגברים. השקעתי מאמצים רבים להחדיר לתודעה של הסביבה הקרובה לי כמו גם לציבור הרחב את העוולות היומיומיות שנעשות לנו הנשים, תוך כדי יוזמת פעילויות מבורכות, יצירתיות ומגוונות, כשהכוח המניע היה מאידך זעם גדול ומחד גיסא התקווה שניתן ושראוי לעצב מציאות אחרת,טובה יותר לנשים.
החרם נמשך. העוול שנעשה לנו הוא אמיתי. הכעס שלנו הוא לגיטימי. אולם, הטלת האחריות על הגברים באופן בלעדי והפניית אצבע מאשימה מהווה מלכודת עבורנו. האשמה אינה מקדמת אותנו אלא תוקעת אותנו – ומעבירה את מוקד הכוח והשליטה אל ה"נאשם". הצפייה כי אלו שעשו בנו שפטים יקחו אחריות על מעשיהם, יבקשו מחילה, יפלסו לנו דרך אל כל אותן מקומות מיוחלים ויעצבו עבורנו עתיד טוב יותר – לא רק שאינה מציאותית אלא, אינה מעצימה אותנו ואת כוחנו כנשים- אלא משאירה אותנו ואת גורלנו ככלי משחק בידם.
הכאב, התסכול, חוסר האונים, הפחד, הכעס והעצב כתגובות רגשיות למצבנו הם רגשות בעלות כוח אנרגתי רב עוצמה שניתן, אם רק נרצה, כי אין לי ספק שאנו יכולות, להפוך אותו לכוח בונה ומחולל שינוי פנימי וחיצוני כאחד. המציאות החיצונית מהווה עבורנו רק מראה למה שרוחש וסוער אצלנו בפנים – אותם קולות פנימיים העומדים בקונפליקט תמידי בין מי שאני באמת למה שמצפים שאהיה או אעשה, המלווים לא פעם בשנאה והרס עצמי, בחוסר קבלה שלנו את עצמנו כמו שאנו, בדימוי עצמי וגופני נמוכים, בתפיסת עולם קורבנית ודיכוי מופנם. אנחנו יכולות להאשים את המראה או לנפצה ולחיות באופן חלקי ובשברון לב כל חיינו, או להישיר מבט ולשנות את מה שמשתקף משם – מתוכנו, מתוך מקור הבריאה שניחנו בו, מתוך
הרחם.
כוחן של נשים טמון ברחם. ביכולת לברוא, ליצור, להכיל, לחמול, לדעת מה"בטן", להעניק חיים, להגן, לקבל ולתת באופן מאוזן, להיפתח וגם להיסגר כשצריך, לזרום, להתמחזר, להתכנס פנימה, להקשיב, להשלים, לעגל, לרכך, למות, להיוולד מחדש, להעניק ולהזין חיים. לא סתם הפגיעה האולטימטיבית בנשים היא דווקא דרך אלימות מינית – וזאת על מנת לשתק ב"נוק אאוט" אכזרי את מקור העוצמה, היופי והייחודיות שלנו.
אולם, יש לנו בחירה. עלינו הנשים, להסכים לחיות, להיות, לחוות, להיכנס חזרה אל המקור ולהגדיר את עצמנו ואת זהותנו הנשית מחדש על פי אמות מידה נשיות שאינן תלויות בגברים. לאהוב, לקבל, להעריך את עצמנו, ולפרגן לנו ולנשים אחרות רק מעצם היותנו מי שאנחנו ולא בהשוואה לאחרים, לגברים. ההסכמה הזו תסייע בידנו להתחבר אל מקורות הכוח הפנימיים שלנו, להעצים, להתעצם, ולהיות נוכחות בעולם במלוא עוצמתנו – ומהמקום הזה לא נותר אלא לברוא
מחר אחר, שונה, וטוב יותר עבורי ועבור כולנו בעולם נשי-גברי מאוזן, קשוב, מכבד תומך, משתף פעולה ובעיקר אוהב.
נילי דור-האלה
מנחת קבוצות ומטפלת גופנפש
מומחית מס. 1 לתרפייה ואימון צחוק
משרד: 04-8323708
בלוג: http://nilidorhaella.com
בפייסבוק: www.facebook.com/LaughterTherapySchool
