זמן ירח / שירה לוריא

בתרבויות עתיקות, בזמנים בהם החברה חיה מתוך הקשבה ובהרמוניה עם הטבע, זמן הווסת היה זמן מקודש – זמן שנשים וגברים קידשו, והתייחסו לקשר בין מחזור האישה לירח. 

הזמנים השתנו, וכיום נשים ונערות רבות לא אוהבות את הווסת, מתייחסות אל המחזור החודשי כאל דבר מעיק, ויש הרבה שהיו שמחות לא לקבלו כלל. 
לא רק שאנחנו לא עוצרות לנוח בימים האלה (בהם הגוף מאבד דם, האיזון משתנה, תובנות מגיעות ועוד) אלא הרוב מחדירות טמפון ו"היה כלא היה". 
זמן הווסת הוא זמן התנקות, הדם שוטף הכול החוצה, מתחיל חודש חדש ואיתו הזדמנויות חדשות. 
כשאנו מחדירות טמפון, במקום לנצל את ההתנקות, אנו משאירות את הכול בפנים, אנו מתחילות חודש חדש מבלי ש"הוצאנו" לגמרי את החודש הקודם.

מכיוון שהדברים קשורים אחד לשני, אם יש משהו מסוים שתקוע ברובד הפיזי, הוא משפיע וגורם לתקיעה גם ברבדים אחרים.

במקום שניתן לעצמנו את המקום המגיע לנו פעם בחודש, ננצל את המחזוריות המופלאה של הטבע להתבוננות פנימית, להתחדשות, אנחנו בוחרות להדחיק ולהעלים את זה. 
0זו לא אשמתנו, זהו תהליך חברתי שהביא אותנו לזה: רובנו לא עברנו מסיבה וחגיגה עם קבלת הווסת הראשונה, רוב האמהות שלנו והסבתות שלנו לא התייחסו אל הווסת כאל דבר מקודש, המורשת הנשית שעברה מדור לדור לא דיברה כמעט על הווסת, מסביב ממשיכים להראות לנו דוגמניות לבושות בלבן עם דם כחול רצות בביקיני בימי הווסת, ונשים רבות משתמשות בגלולות שמשנות את האיזון ההורמונלי בגוף. 
זמן הווסת הוא זמן לא רגיל, הוא זמן שאני כאישה נמצאת במצב שונה – אני פתוחה יותר ורגישה יותר, אני במצב קליטה אחר, מעין ערוץ פתוח לידע וחוכמה, זמן בו אני יכולה להקשיב יותר לירח ולהרגיש את ההשפעה שלו עליי. 
כתוצאה של פעולות שיווק ופרסום התחילו להציג את זמן הווסת כזמן שאפשר לעשות בו הכול כרגיל, 
אבל האם באמת אנחנו מרגישות בזמן זה כרגיל? ואם אנחנו מרגישות לא כרגיל, האם אנחנו מרגישות שזה בסדר? האם לא נותנים לנו להרגיש שמשהו בנו לא בסדר, במקום שנרגיש שזה טבעי ונורמלי להרגיש קצת שונה בזמן הזה? 


הווסת מזכירה לנו את מחזוריות החיים שלנו. 
כמו הלבנה – אנו מתמלאות אל שיא היכולת שלנו להביא חיים (בזמן הביוץ), 
כמוה אנו מתרוקנות (בזמן הווסת) ומחדשות את עצמנו. 
יכולת זו להתמחזר היא המתנה החודשית שלנו.

המחזוריות שלי מקיפה אותי – הווסת, הביוץ, החיוניות, הימים בחודש בהם אני מרגישה למעלה, והימים בהם אני מרגישה למטה. 
אם אהיה בדיאלוג ובהקשבה, אשים לב לדפוסים הקבועים שחוזרים, ואוכל לצפות להם ולקבל אותם בהבנה. 
כשאני מתחילה את תהליך ההתבוננות, זה רק הולך ומתחזק, נעשה לי יותר ויותר קל לעקוב ולהבין את הביוץ שלי, את הווסת שלי, את התסמינים החודשיים שלי. 
זה הרי קל הרבה יותר אם אני יודעת שממחר אני הולכת להיות רגשנית ביומיים הבאים (וזה לא תמיד אומר שאני בווסת בימים האלה). אולי אם אדע את זה מראש, אשתדל להימנע מסיטואציות קשות, אולי אוכל להגיד לאנשים שסביבי: "היי, היום אני רגישה במיוחד, בבקשה לא להיעלב". 
הווסת היא כלי שנועד לשרת אותנו ולהקל עלינו.

הדם הוא כלי נפלא שיש בידי כדי לעקוב אחר עצמי בהיבט הפיזי. 
דם הווסת שונה בכל מחזור ומחזור – לפעמים הוא אדום יותר, לפעמים חום יותר, לפעמים גושי – הוא משתנה בהתאם להשתנות שלי. 
המון דברים משפיעים על המרקם שלו – תזונה, מתח, לחצים, כעסים... 
אם אני מתחילה להתבונן בו (ולצורך כך רצוי לבצע מעקב רשום, כי המרחקים ביו וסת לווסת רחוקים), אני יכולה ללמוד המון על עצמי, על ההרגלים שלי, על התזונה שלי... 
ההתעסקות עוזרת לי בלימוד, וההתבוננות היא כלי יעיל שרק מקדם אותי ופותח לי פתח לַהתבוננות הפנימית שלי.

על ידי הסתרה אנחנו גורמות לעצמנו נזק – האנשים סביבנו לא יודעים שאנחנו בזמן הווסת. 
כל אחת והתסמינים שלה – אצל חלק זה מתבטא בעצבנות, אצל חלק בכאבים, בצורך להיות לבד, בצורך להיות בהקשבה לעצמי – לגוף שלי – מה הוא אומר לי? כל אחת חווה את זה אחרת. 
ברגע שסביבי לא יודעים שאני בזמן הווסת, אז הסביבה תצפה ממני להתנהג כרגיל, ולא יתנו לי את המקום האינטימי שלי, אבל אם ידעו שאני בזמן הווסת, כי חברתית זה יהיה לגיטימי להגיד שעכשיו אני בווסת, אז המשפחה ובעבודה יאפשרו לי את הזמן הזה, הזמן בו אני שונה וקצת אחרת.

עלינו לזכור שאין לנו מה להתבייש בזה, להיפך, ככל שנדבר על זה יותר, יהיה לנו קל יותר.